החלטה בתיק עע"מ 2357/14 - ב

1.        בקשה למתן סעד זמני בערעור, אשר יורה למשיב להימנע מהרחקתה של המבקשת מהארץ ומהשמתה במשמורת, וזאת עד להכרעה בערעור שהגישה המבקשת על פסק דינו מיום 26.2.2014 של בית המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים (כב' השופטת נ' בן אור) בעת"מ 47764-12-13. כן עותרת המבקשת, כי אורה למשיב להמשיך ולהאריך את רישיון שהייתה בישראל אשר ניתן לה לפי סעיף 2(א)(5) לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952.

רקע והליכים קודמים

2.        כעולה מפסק דינו של בית משפט קמא, המבקשת, ילידת 1957, אזרחית אתיופיה, נכנסה לישראל בשנת 1994 באשרת תייר (ב/2) שתוקפה היה לשלושה חודשים, ומאז היא שוהה בישראל שלא כדין. לאורך כל אותן השנים המבקשת שהתה במנזר בכנסייה האתיופית בירושלים ועסקה בפעילות חינוכית במסגרת הכנסייה. ביום 26.9.2011 עוכבה המבקשת על ידי פקחי "יחידת עוז" והצהירה בפניהם כי היא רוצה לשוב לארצה בהקדם האפשרי. בהמשך, נערך למבקשת שימוע בשפה האמהרית בו היא מסרה כי היא יודעת שהיא שוהה בישראל שלא כדין, אך היא נשארה בישראל "מאהבת הארץ" וכוונתה הייתה להישאר כאן כל ימי חייה. לאחר השימוע הושמה המבקשת במשמורת והוצא נגדה צו הרחקה מישראל.

           ביום 9.10.2011 התקיים דיון בעניינה של המבקשת בבית הדין לביקורת משמורת של שוהים שלא כדין, אשר במהלכו טענו המבקשת ובא כוחה כי בכוונתה של המבקשת לצאת מישראל. נוכח זאת, הורה בית הדין על שחרורה בתנאים של המבקשת ממשמורת, וקבע כי עליה לעזוב את ישראל בתוך 14 ימים.

           על אף האמור, ביום 24.10.2014 פנתה המבקשת לבית הדין למשמורת וביקשה להאריך את תנאי שחרורה בערובה לצורך הסדרת מעמדה בישראל מטעמים הומניטאריים. במקביל פנתה המבקשת למשרד הפנים בבקשה לקביעת תור לשם הסדרת מעמדה בישראל. ביום 31.10.2011 דחה בית הדין את בקשת המבקשת להארכת שהייתה בישראל וקבע כי הבקשה נגועה "בחוסר תום לב" ואף מעלה חשש כי בית הדין "הוטעה" על ידי המבקשת באשר לכוונתה לעזוב את ישראל. על החלטה זו הגישה המבקשת עתירה מנהלית לבית המשפט לעניינים מנהליים במחוז מרכז (עת"מ 19967-11-11, להלן: העתירה הראשונה), במסגרתה ניתן צו ביניים האוסר על הרחקת המבקשת מהארץ. בגדר הליכים אלו הודיע המשיב כי הוא יאפשר למבקשת להגיש בקשה לקבלת מעמד מטעמים הומניטאריים, תוך שהוא שומר על זכותו "לפעול בהתאם לנהליו לרבות לעניין דחיית הבקשה על הסף לאחר שתבחן ובהתאם לנסיבות". יוסף, כי בדיון שהתקיים בבית המשפט ביום 10.1.2012 הוסכם כי עד למתן החלטה בבקשה למעמד תקבל המבקשת רישיון שהייה זמני בישראל.

3.        ביום 8.1.2012 הגישה המבקשת בקשה לקבלת מעמד בישראל מטעמים הומניטאריים. בתמצית ייאמר, כי המבקשת ציינה בבקשה, בין היתר, כי כיום אין לה בני משפחה באתיופיה, אחיה קבור בישראל, כל שנות שהותה הרבות בישראל הוקדשו לפעילות חינוכית התנדבותית במסגרת הכנסייה האתיופית וכי הימנעותה מהגשת בקשה למעמד בעת מעצרה, לא נבעה אלא מהלחץ הנפשי הרב בו הייתה שרויה בעת המעצר. לאחר שנערך למבקשת ראיון החליטה ראש דסק מרכז במטה המשיב לדחות את בקשת המבקשת על הסף, מהטעם שלא נמצא מקום להביא את עניינה לבחינה של הוועדה הבינמשרדית המייעצת למתן מעמד מטעמים הומניטאריים (להלן: הוועדה הבינמשרדית).

           בעקבות החלטה זו נמחקה בהסכמה העתירה הראשונה, בפסק הדין מיום 3.5.2012 נקבע כי המבקשת לא תורחק מישראל עד לחלוף 30 ימים מהיום בו תימסר לבא כוחה ההחלטה בהשגה שתוגש על ידה על החלטת ראש דסק מרכז בבקשה. עוד הוסף, כי רישיון השהייה הזמני שניתן למבקשת יוארך "מעת לעת עפ"י הצורך". ואכן, המבקשת הגישה השגה על ההחלטה הנ"ל לוועדת ההשגה לזרים - ירושלים. ביום 24.11.2013 נדחתה השגתה של המבקשת.

           על החלטה זו הגישה המבקשת עתירה מנהלית (עת"מ 47764-12-13), אף בגדרה ניתן צו ארעי המורה להימנע מהרחקת המבקשת מהארץ. ביום 26.2.2014 דחה בית המשפט את העתירה. בית המשפט עמד בפסק דינו, בין היתר,  על חוסר ניקיון כפיה של המבקשת אשר לא פעלה בהתאם להצהרתה בפני בית הדין למשמורת ונשארה בישראל. כמו כן קבע בית המשפט כי אין עילה להתערבות בהחלטת יו"ר ועדת ההשגה, נקבע כי בנסיבות העניין ההחלטה סבירה וראויה ולא נפל פגם בדחיית בקשתה של המבקשת למעמד, מבלי שהתקיים דיון בבקשה בוועדה הבינמישרדית. שכן, משנמצא על ידי ראש הדסק וכן על ידי ועדת ההשגה כי הבקשה אינה מגלה עילה, אין כל הצדקה, בנסיבות אלו, להעביר את הבקשה לדיון בוועדה. עוד נקבע כי על המבקשת לעזוב את ישראל עד ליום 15.3.2014.  

4.        כלפי פסק הדין הוגש ערעור לבית משפט זה ובצידו בקשה למתן סעד זמני, אשר כאמור לעיל, התבקש בגדרו איסור הרחקתה של המבקשת והשמתה במשמורת וכן עתרה המבקשת להורות למשיב להמשיך ולהאריך את אשרת שהייתה הזמנית. בהחלטתי מיום 30.3.2014 הורתי על מתן צו ארעי האוסר על המשיב להרחיק את המבקשת מישראל ומונע את השמתה במשמורת.

הבקשה

5.        בבקשה נטען כי סיכויי ערעורה של המבקשת טובים נוכח הנסיבות ההומניטאריות המיוחדות בעניינה ונוכח השגיאות, אשר לשיטת המבקשת, נפלו בפסק דינו של בית המשפט קמא. באשר למאזן הנוחות, נטען כי הוא נוטה באופן מובהק לטובת המבקשת. בעניין זה מציינת המבקשת את תקופת שהותה הארוכה בישראל; את היותה אישה מבוגרת וערירית, ללא משפחה וללא רכוש במדינת המוצא, כאשר כל עולמה ומרקם חייה מצוי בישראל. בנסיבות אלו, נטען כי הרחקתה מישראל תגרום לה לנזק בלתי הפיך. כן נטען כי מצבה זה של המבקשת, לצד מצבה הרפואי, מצדיקים שלא להחזיקה במשמורת לתקופת הערעור. עוד הודגש בעניין זה, כי לעת הזו המבקשת אינה נתונה במעצר ומשכך אין מדובר בצו עשה כי אם בשימור המצב הקיים.

6.        המשיב מתנגד לבקשה. נטען כי סיכויי הערעור נמוכים מאחר שלא נפל פגם, המצדיק את התערבותה של ערכאת הערעור, הן בהחלטות המשיב בעניינה של המבקשת והן בפסק דינו של בית המשפט קמא. בין היתר טוען המשיב, כי בהחלטות מעין אלו גדר התערבות בית המשפט מצומצמת למקרים חריגים בלבד. לטענתו, החלטותיו בעניינה של המבקשת ניתנו בהתאם לנוהל המסדיר את עבודת הוועדה הבינמשרדית המאפשר לדחות בקשה על הסף אם נמצא כי אינה מעלה טעמים הומניטאריים. לשיטתו, שהותה ארוכת השנים של המבקשת בישראל, שלא כדין, אינה מהווה כשלעצמה טעם הומניטארי. כמו כן, מציין המשיב כי הכנסייה האתיופית מעולם לא פנתה אליו בבקשה ליתן מעמד למבקשת בהתאם לנהלים הרלוונטיים, וכן את חוסר ניקיון כפיה של המבקשת, כפי שעמד על כך בית המשפט קמא. נוכח האמור, סבור המשיב כי סיכויי הערעור נמוכים ולפיכך אין בשיקולי מאזן הנוחות כדי להטות את הכף לטובת המבקשת. מכל מקום, נטען כי הרחקתה של המבקשת מישראל אינה בבחינת צעד בלתי הפיך, שכן אף אם יתקבל ערעורה הרי שהיא תוכל לשוב לישראל.

דיון והכרעה 

7.        לאחר העיון בבקשה ובתגובת המשיב הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להתקבל באופן חלקי.

           על המבקש סעד זמני לתקופת הערעור להראות כי סיכויי ערעורו טובים ומאזן הנוחות נוטה לטובתו (ראו למשל: עע"ם 6336/09 ריו נ' שר הפנים, פס' 5 (23.08.2009)). בענייננו, הטעם העיקרי לקבלת בקשת המבקשת, אינו משום סיכויי ערעורה, שאכן - לכאורה ומבלי להביע דעה נחרצת - אינם גבוהים, אלא משום שיקולי מאזן הנוחות. אומנם, נפסק בהקשרים שונים, כי הרחקה מן הארץ בתקופת הערעור אינה בלתי הפיכה, שכן אם יזכה המערער בערעורו הוא יוכל לשוב לארץ (ראו, למשל: עע"ם 3692/08 קדאלי נ' משרד הפנים (14.5.08)). ואולם, בנסיבות המקרה שבפנינו, סבורני כי הנזק שיגרם למבקשת כתוצאה מהרחקתה מהארץ הוא רב, במידה המצדיקה את מתן הסעד המבוקש. כמתואר לעיל, המבקשת, כעניין שבעובדה, שוהה בישראל שנים ארוכות מאוד (השוו: עע"ם 2120/12 ברודניק נ' משרד הפנים (‏23.4.2012)), כאשר מרכז חייה ופעילותה מצוי כאן, מה גם שעל-פי הטענה מדובר בפעילות חינוכית במסגרת כנסייתית. בפסק דינו של בית משפט קמא הוזכרו נסיבות מהן ניתן ללמוד כי זיקתה של המבקשת למדינת מוצאה נחלשה עם השנים. גם אם אין הדבר מצדיק מתן מעמד בישראל (ואיני מביע דעה בעניין), לטעמי יש להביא זאת בחשבון לעניין הסעד הזמני לתקופת הערעור. שכן בנסיבות אלו, הרחקתה של המבקשת מהארץ תביא לניתוק "ממרקם חייה", ניתוק אשר עבור המבקשת, בהתחשב בנתוניה האישיים הספציפיים, עשויות להיות לו השלכות קשות ומשמעותיות וכל זאת כאשר הליך בעניינה אינו חלוט. בעניין זה אף הבאתי בחשבון כי לכל אורך ההליכים השונים בעניינה של המבקשת ניתנו צווים למניעת הרחקתה מישראל. בנסיבות האמורות סבורני כי אין מקום להורות על הרחקתה של המבקשת עוד בטרם יוכרע ערעורה.

           עם זאת אין מקום להיעתר לבקשה להארכת אשרת שהייתה הזמנית של המבקשת. בקשה זו היא למעשה בקשה למתן צו עשה במסגרת בקשה למתן סעד זמני (עע"ם 6707/13 ממו נ' משרד הפנים - מדינת ישראל, פסקה 11 (17.12.2013)). צו עשה כאמור יינתן במסגרת הליכי הערעור בנסיבות חריגות בלבד (ראו: עע"ם 5590/12 Osman Abdallah Kamanda נ' משרד הפנים (1.8.2012); עע"ם  5582/11 נאות דברת פיתוח ובניין בע"מ נ' עיריית רחובות, פסקה 9 (27.10.2011)).

           הבקשה, אפוא, מתקבלת באופן חלקי. ניתן בזאת סעד זמני האוסר על הרחקתה של המבקשת מהארץ ועל השמתה במשמורת עד להכרעה בערעור. הבקשה למתן אשרת שהייה זמנית נדחית.

           ניתנה היום, ‏ז' באייר התשע"ד (‏7.5.2014).